25 שנות עשייה חברתית: הסטודנטים שלנו סוגרים מעגל

במסגרת ציון 25 שנה לאקדמית תל-אביב-יפו, אנו מגלים את המעגל הנפלא של העשייה החברתית של הסטודנטים במכללה. הסטודנטים חוזרים לבית הספר בו למדו, הפעם כדי לתרום בחזרה לקהילה. חלקם זכו למדריכים במסגרת התוכניות "תלמים" ו-"חינוך לפסגות", אחרים מספרים על הצורך האדיר שהיה בתיכונים לפני שהתוכניות החברתיות קרמו גידים והפכו לחלק בלתי נפרד מהאקדמית כיום
יוני 13, 2019

נתחיל בלהכיר את מאור שמחה, בן 29, בוגר בית הספר עירוני ז' וכיום סטודנט שנה ג' בכלכלה וניהול. זו השנה השנייה שבה מאור פעיל כחונך בתכנית "תלמים" בעירוני ז' ואף השתתף בקורס ההתנסותי של ד"ר צפריר בלוך, בנושא יזמות חברתית, כחלק מהצוות שפעל לתת מענה לביה"ס עירוני ז'.

מאור, ספר לי קצת, מתי סיימת את התיכון? ומה היה הקשר של האקדמית? "אני סיימתי את לימודי התיכון שלי במגמת תקשורת כבר בשנת 2008. לצערי הרב, בשנים האלה עדין לא היו חונכים מטעם האקדמית, שעוד הייתה מכללה צעירה, קמפוס טרי שזה עתה התגבש. מעט לאחר שסיימתי את הלימודים התחילה האקדמית לשתף פעולה ולהניע תהליך עם התיכון במסגרת קשרי אקדמיה קהילה".

מה הניע אותך לחזור לתיכון בו למדת? "במסגרת הקורס של צפריר למדנו את הצרכים של בתי הספר בתחום המדיה. כמו חברה, גם בית הספר יוצר תדמית ומתקשר עם הורים ותלמידים פוטנציאליים. התחלנו לסייע לעירוני ז' לבנות את תהליך המיתוג, לעזור לזהות כלים וקהלי יעד דרך הרשתות החברתיות על מנת למשוך עוד תלמידים והתחלנו לארגן ימים פתוחים בתיכון".

מאור מסביר: "הבנו שאנו זקוקים לדמות שתשמש כ'מעבירת מסר', למרבה המזל זכינו ל'מעביר' חזק מאד, ראש האיש רון חולדאי, שיש לו השפעה גדולה על הקהילה המקומית. אנו תרמנו לתוכנית במסגרת הקורס והתחלנו את התהליך המיתוגי שממשיך בתיכון גם ללא עזרתנו".

זה לא המקום היחיד שבו אתה תורם לעירוני ז', ספר לי גם קצת על החונכות.

"במסגרת תוכנית 'תלמים' אני זוכה להיות חונך לשני תלמידים בחניכה פרטנית. הקשר מתחיל מעזרה בשיעורי בית אבל נוצר גם קשר של שיחות על נושאים כמו הכנה לשוק העבודה".

בתקופתך לא הייתה חונכות מסוג כזה. האם אתה מרגיש בהבדלים? "בעבר כן הייתה חונכות קצת אחרת. התיכון גייס משאבים על מנת לסייע לתלמידים בעיקר בתחום הלימודי או בביצוע אבחונים פסיכו-דידקטיים. אחרי שעות הלימודים היו מורים שהעניקו שעות נוספים לתלמידים בסגנון 'שעת קבלה' שאנו רואים באקדמיה. גם גרעיני נחל שפעלו ביפו והיו חלק מהמערך שמסייע לתלמידים במספר בתי ספר בסביבה ובו עירוני ז' בפרט".

מה היית מציע לסטודנטים שמעוניינים להצטרף לעשייה החברתית? "יש כמה תוכניות באקדמית שמאפשרות לחזור חזרה למקום שבו למדתם או למוסדות לימודיים אחרים ולעזור לתלמידים להתפתח".

הדרך שעבר מאור מתלמיד בעירוני ז' לעזרה הפרטנית לתלמידים כחונך במסגרת 'תלמים' ולסיוע לבית הספר למתג את עצמו מחדש, מדגימה את סגירת המעגל המרגשת. ממקום בו קבל מסגרת בבית הספר והגיע ללימודים האקדמיים הוא חוזר חזרה ומתווה את הדרך עבור אלה שצועדים בה כיום.

מאור שמחה
 

סטודנטית נוספת היא בר איגל, בוגרת בית הספר "מוזות", סטודנטית שנה א' בחוג למערכות מידע. היא חוזרת לתלמידי "מוזות" להתנדב, מחזקת את התלמידים במתמטיקה ומזכירה להם, כי אחרי התיכון והצבא יש עוד אפשרויות, כולל התחלה של לימודים אקדמיים.

איך הגיבו ב"מוזות" כשחזרת  הפעם כמתגברת? "את תוכנית הפעילות החברתית הכרתי כבר בתיכון, כאשר היו סטודנטים שהתנדבו לעזור לתלמידים. בבית הספר התלהבו מאד כשחזרתי להיות חונכת, שמגיע מישהו שמכיר את המסגרת, את הייחוד שלה ואת העבודה עם התלמידים. למעשה כבר היה לי את הידע איך לעבוד איתם והפידבקים שקיבלתי היו מאד חיוביים".

מה את עושה היום במסגרת ההתנדבות? "הפעילות החברתית מתמקדת בעיקר בהוראת מתמטיקה. אני מגיעה לבית הספר שעתיים בשבוע ויושבת עם תלמידים בכיתה י'. עוזרת בשיעורי הבית ומכינה אותם למבחנים הקרבים. אלה שמתקשים במתמטיקה מחפשים יותר את העזרה הזו".

"הקונספט שבו בנוי בית הספר הוא שונה מאד מבתי ספר אחרים" מתארת בר, "בגלל שמדובר במסגרת של חינוך מיוחד, הכיתות הן קטנות ומונות בין חמישה לשמונה תלמידים בכל כיתה. המורים בבית הספר, מגיעים מתחום החינוך המיוחד והקונספט של עבודה פרטנית עוזר לתלמידים".

מה עודד אותך לחזור ולתרום במסגרת שבה למדת? "כאשר מסיימים את כיתה י"ב בבית הספר, לא מתנתק הקשר עם הצוות. הם ממשיכים לעודד אותך להתקדם בחיים, לשאוף קדימה ורחוק. היום אני מנסה להמשיך ולהעביר לתלמידים את אותה הדרך, אותו הנתיב שבו אני הלכתי".

איזה מסר היית רוצה להעביר לסטודנטים אחרים שמתלבטים אם להתנדב? "כיום, יש הרבה תלמידים שנמצאים בתוך מסגרת לימודית ואינם חושבים שילכו ללמוד באקדמיה. הם זקוקים לאדם שיעזור להם להבין את החשיבות של הלימודים, מה מצפה להם בעולם כאשר הם יוצאים ממסגרת בית הספר". ובר מרחיבה – "אין היום את המודעות לחשיבות של ההשכלה הגבוהה משום שעיקר השיח בסיום י"ב הוא ההכנה לקראת הגיוס. השנים שאחרי הצבא קצת נשכחות ואינן מודגשות. 'מוזות' הוא בית ספר מיוחד עם ילדים שאנו יכולים להשפיע על חייהם, ואני ממליצה להרבה סטודנטים להרים את הכפפה ולצאת להתנדב שם".

הדרך של בר מעניקה לנו השראה; מתיכון המיועד לתלמידים שלא הסתדרו במסגרות אחרות ללימודים באקדמית ולהתנדבות במסגרת בה חונכה. השביל שבר מציגה לתלמידים לכיוון החיים האקדמיים, יכול להדליק ניצוץ בחייו של תלמיד או תלמידה שלא יודעים עדיין מה יעשו אחרי הצבא.

 

בר איגל.jpg

בר איגל

 

ענאן אבו סאלמי, בן 22, בוגר עמותת "חינוך לפסגות". סטודנט שנה ג' לסיעוד המתנדב כיום במרכז פרס לשלום כמדריך לתוכן ספורט ברמלה ובלוד מטעם העמותה. הוא סיפר לנו על תהליך החונכות.

מה התכנים שאתה מעביר כמדריך בתחום הספורט? "הספורט הוא אמצעי נפלא להעביר ערכים ולגלות את הפוטנציאל האישי של כל אחד. כיום, אני מעביר לילדי כיתות ג' ו- ד', יהודים וערבים כאחד, שלושה תכנים עיקריים. הראשון הוא: 'פייר פליי' – משחק הוגן המאפשר לנו לקבל אחד את השני. השני הוא משחק קבוצתי, בו אנו לומדים לעבוד יחד והשלישי קשור להעצמה האישית – המועברת כבר בגיל צעיר מאד". וענאן מרחיב: "אנו יוצאים מתוך הגישה כי תלמיד צריך לא רק להיות 'תותח במתמטיקה'  אלא לגלות דברים על עצמו ואת הפוטנציאל האישי".

"הספורט מאפשר להוציא אגרסיות ותסכולים," הוא מסביר, "כאשר גם המשחק הקבוצתי והשהות ביחד מעניקה מרחב בטוח וחלל לספר מה עבר עליו השבוע. דרך החינוך הבלתי פורמלי, דרך הספורט נפתחים הרבה מחסומים".

"המרכז שלנו כולל עוד ייחוד – הוא מחבר בין תרבויות שונות, בין התרבות הישראלית היהודית, לתרבות הערבית.

כשהיית צעיר, ברמלה, זכית למדריך כזה? "לצערי הרב כאשר אני הייתי בתקופת היסודי והתיכון לא היו פרויקטים כאלה. היו עבודות בקבוצה אך לא חונך פרטי. כמובן שהייתי שמח להשתתף בעצמי בתוכנית כזו". ענאן מסביר מדוע – "העבודה הפרטנית עם הילדים נותנת ערך מוסף לילד ומאפשרת לו ליזום יותר. לקחת את הפוטנציאל שיש בו ולממש אותו. לחלק מהילדים היום אין את המענה הזה במרחב הביתי והמשפחתי, אז פעמים רבות הילדים מוצאים עצמם בשוליים".

איך נושא הסיעוד שאתה לומד מאירים על תחום ההתנדבות שלך? "בסיעוד לומדים תקשורת בין אישית. קשר בין מטפל ומטופל על רקע המצב: המנטלי, הנפשי והגופני. לומדים להקשיב עד הסוף לאותו אדם, אפילו אם הוא בגיל צעיר מאד".

איך הקשר האישי עם החניכים נראה היום? "ההתחלה היא תמיד מרוחקת יותר; מגיעים ונפגשים עם המאמן; אט אט הילדים נפתחים והאינטראקציה הופכת להיות יותר אישית. הם שמחים לראות אותך, מחבקים". וענאן מדבר על הפן האישי – "אני מרגיש שאני עושה שינוי, חוזר כל פעם עם סיפוק והרגשה טובה. מדהים לגלות שאפשר ליצור שינוי אפילו בגיל כל כך צעיר".

"גם מהבחינה הלימודית, אני מרגיש שזה משפיע גם עלי לטובה. אני מרגיש שאני יכול לתת בעוצמה, מעל ומעבר. הילדים הללו פשוט מחכים להושיט יד למישהו ואנו יכולים לתת מענה בסיסי, להשרות תחושה של בטחון, של אמפטיה. קשה מאד לתאר את התחושה הזו".

"השילוב של התחביב – הספורט, שהוא האדרנלין שלי עם מתן לאחר, זו תחושה פנימית שונה. לא רק בפן המקצועי של להיות אח מוסמך בעתיד, כל אדם יכול ללמוד לתת תרופת אך יש היבט נוסף שגיליתי. משהו מעבר. אני נמצא כאן כדי לתמוך, לעודד ולחזק את ההבנה. אני מבין את הכאב שלכם, בואו נחשוב יחד איך אנחנו ממשיכים?".

מה הוביל אותך דווקא לתחום הסיעוד? "החלום שלי תמיד היה להיות להיות רופא ילדים. הגעתי ליום פתוח באקדמית והכרתי במקרה מישהו שעמד לסיים לימודי סיעוד. הוא עודד אותי ללכת לכיוון הזה. כיום, אני סוגר מעגל גם בתחום זה ומגיע לימים הפתוחים של האקדמית".

אתה רואה את עצמך ממשיך ומתנדב בעתיד? "אמשיך ללימודי רפואה, אבל אני יודע שאמשיך להתנדב. גיליתי שמה שאני עושה עבור עצמי הוא זמני והוא נשאר רק איתי. מה שאני עושה עבור אחרים יכול להתגלגל ולהמשיך (לדורות הבאים) ולהשאר לנצח. "אנו רוצה להודות בהזדמנות הזו", מבקש ענאן "למי שיזם את התוכניות האלה. הרבה מאד סטודנטים מקבלים הזדמנות נפלאה".


 ענאן אבו סאלמי
 
 

אחד הסיפורים המרתקים הוא הדרך שעברה רחלי בן יעקב, בת 24, מיפו.

רחלי הייתה חניכת עמותת חינוך לפסגות עד כיתה י', בבי"ס עירוני ז'. כיום היא סטודנטית שנה ג' בחוג למערכות מידע ופעילה בחינוך לפסגות כמתגברת מתמטיקה. רחלי מתארת – "באותם ימים היה קשה מאד להתקבל לתוכנית ההעשרה. התוכניות היו סגורות רק למי שהיה ברמה גבוהה יחסית, שהתיכון סימן אותו כמועמד עתידי להצלחה ולקבלה לאוניברסיטה, גם המבחנים היו קשים".

"מכיתה ג' עד כיתה י' השתתפתי בתוכניות העשרה בזכות חונכים של האקדמית תל אביב-יפו. לקראת סיום התיכון גיליתי מדוע הייתי צריכה דחיפה נוספת – הסתבר שיש לי הפרעות קשב וריכוז והתחלתי לקבל ריטלין".

מדוע החלטת להצטרף בכל זאת לתוכנית? "היה לי עידוד מההורים, מהמשפחה לשאוף גבוה יותר ולהצטרף. בדיעבד היה מדובר בתקופה לא קלה. להישאר עד שעה שש בערב בבית הספר. למדנו את חלק מהמקצועות בקמפוס עצמו של האקדמית עוד בתקופת התיכון. אני זוכרת שכל יום שלישי שני היינו שם. האמת", מודה רחלי – "אני מאמינה שהעובדה שהכרתי כבר את האקדמית עוד מימי התיכון כיוונה אותי להמשיך ללמוד שם ללימודים לתואר. הקמפוס קרוב אלי הביתה והכל כבר היה נראה מוכר".

"לצד הלימודים", ממשיכה רחלי "קיבלנו גם עוד הרבה תוכניות העשרה. למשל חוג טניס שאני בספק אם היינו יכולים להרשות לעצמנו להירשם אליו באופן פרטי".

את מי את זוכרת מהתקופה שנעזרת בחונכים? "שני אנשים בלטו בנתינה הזו. מורה למתמטיקה וחונך שהפך לימים למנהל שלי, עמו אני נמצאת בקשר עד היום, הוא שוהה בארה"ב לצורך דוקטורט".

ספרי לי קצת על הדרך שלך כחונכת

"כשהתחלתי לחפש אפשרויות לחנוך במסגרת 'חינוך לפסגות התקשרתי למנהלת שלי ואמרתי לה שאני עומדת לסגור מעגל. להתחיל ללמוד באקדמית ואחר כך לחזור לעירוני ז' כחונכת".

"מעבר לתגבור במתמטיקה, התלמידים שואבים עוד הרבה ידע. השיעורים מתחילים בצהריים בשעה אחת ונמשכים עד חמש ובזמן הזה, למרות שאני יודעת שלא כיף להישאר בבית הספר, הם מקבלים השראה. מתחילים לחשוב מעט יותר קדימה. החשיבה של ילדים," מסבירה רחלי – "היא שונה מעט. הם עסוקים היום במבחן הבא או בלימוד לבגרות. עדיין אין חשיבה קדימה. אני זוכרת את זה גם כחלק מהתפישה שלי של הלימודים בגילם".

רחלי מוסיפה בסיפוק – "בהתחלה ראו את השיעורים כעוד מטלה, היום הם מגיעים בכיף לשיעור ורואים אותי כאחות גדולה".

השראה לסביבה

רחלי זוכרת שתלמידי התיכון שהתקדמו ללימודים גבוהים היו בעיקר התלמידים שעברו את הדרך המרתקת של 'חינוך לפסגות'. את ההעצמה, ההכשרה והחשיבה לעתיד. "במקום בו מרבית המשפחות מגיעות ממעמד-סוציואקונומי נמוך רב התלמידים שוקלים ללמוד לימודי תעודה, לא רואים את עצמם מגיעים לאוניברסיטה. 'חינוך לפסגות משנה את התפישה הזו'.


רחלי בן יעקב
 

banner

למידע חייג 6086*

mirsham@mta.ac.il

ותמיד טוב להיות גם חברים
בקמפוסים הוירטואליים שלנו

insta facebook youtube linkedin